סיפורה של תמונה

סיפורה של תמונה.

הנסיעה הארוכה הגיעה אל סופה הזמני ונחתנו/נשפכנו מ"שולטהייס" ופנינו לבמה הגדולה אשר הוכנה לכבוד כנס גדול לציון העלייה לקרקע של היאחזות הנח"ל עין רדיאן היא היא יוטבתה.

ביקשתי לעשות את שלא עשו לפני כן בלהקת הנח"ל, לצלם את הבסיס האיתן עליו נשענת הלהקה ובלעדיהם היא לא תיכון.
הביטו בפניהם ושוו בנפשכם את קיתונות המחאה שנזרקו לעברי בעת שביימתי את המעמד בפקודה.
רק ירונסקי לקח את הדברים ברוח טובה וחייך כהרגלו תמיד.
מה יש לך מהאורנג'גדה משה ? ...
לבד מסמ"ר שמוליק ורון הנהג המסור שלנו הרי שהאחרים היו חדשים יחסית ושוקיסטים מאד ולא יחסית.
יהודה עדר החזיק בגיטרה של דני סנדרסון ונעל את נעליו הענקיות.
מוטי מורל השתלט על הבס של אלון אוליארצ'יק בהשקט ובבטחה.
יצחק שדה חימם את התופים של מאיר פניגשטיין משל היה חבר בגדוד העבודה.
ריבה שכטר החלילנית המוכשרת נותרה בהלם עד שהשתחררה.
כמעט תמיד שימש חליל בשירי הלהקה. החבר בני נגרי ביקש להשיג לו חליל.
נזכרתי בילדה היפה בקיבוץ, הייתה שנה מתחתי (לא מה שאתם חושבים) זו הבלונדית בהירת העיניים שהייתי כרוך אחריה כילד מתבגר.
כשלמדנו על כל סוגי כלי הנגינה האפשריים היא קיבלה את החליל ועשתה בו נפלאות.
היה לה יתרון נוסף לבד מזה שהייתה בת קיבוץ סאסא ממנו באתי.
אמא שלה חיפה ואמא שלי (המאמצת) יפה היו אחיות תאומות ...
גם כשאמוץ הביא ללהקה את לאה לופטין בת קיבוצו מאפיקים היא נבחנה והתקבלה בזכות קישוריה.
בקיצור, במקום שיש קשרים אין צורך בפרוטקציה ...
עכשיו אין חביב דרורי, ענת גוב גם איננה, אין מוטי מורל וגם דני פאר איננו אבל נותרו זיכרונות לא מעט.

הנה סיפור אחד על קשרים.

הגענו להופעה בנח"ל ים. זו ששמואל כץ היטיב לאייר על גבי תקליט התוכנית שלנו.

כותרת התקליט "בהיאחזות הנח"ל בסיני" על שם הלהיט שלנו. האיור מנח"ל ים.
בתום ההופעה והטולולולו כרגיל, להקת כוורת לעתיד דפקו ברוק אנד רול ובביטלס.
לא מיהרנו לשום מקום, ממילא נותרנו לישון בהיאחזות שממנה נמשיך מחר הלאה.
סמל ממושקף מחיילי המקום ביקש רשות להשתמש בקלידים. הרשות ניתנה.
הכימיה עם סנדרסון הייתה מיידית. התקרבנו לשמוע. התקרבתי גם לברר.
"אפשר פרטים עליך" שאלתי. הוא לא ידע שהקלידנית שלנו אראלה משתחררת בקרוב.
"אני דני פאר, חובש ההיאחזות" השיב לי ואצבעותיו רצות על ה"פרפיסה".
"אני וייצמן מפקד הלהקה, אתה רוצה להצטרף".
"ודאי !" עיניו זרחו מבעד לזגוגיות העבות של משקפיו "מתי הבחינות" התעניין.
"התקבלת" השבתי בחיוך.
לא היה זה פשוט להעביר אלינו חובש קרבי עם כנפיים על חזה אבל עובדה, שבוע לאחר ההופעה ההיא בנח"ל ים סמל דניאל פאר נכנס לחדר החזרות של להקת הנח"ל.
דני פאר החובש נשא בכליו אמצעי מניעה דרך קבע. לא מן הסוג העולה בדעתכם.
שמתי לב לפעמים בהם היה נושא פניו לתקרה, נעלם לכמה דקות ושב אלינו כמו חדש בתוספת חוטים שהשתלשלו מנחיריו.
היינו מיודדים יחסית קצת יותר מן המקובל ביחסי מפקד פקוד ... :)
יום אחד פתח ליבו בפני, סיפר לי על תחושת העזיבה שהוא חש "עזבתי בחופזה מבלי להיפרד מחברים".
"אל דאגה" הרגעתי "נח"ל ים על מפת הדרכים שלנו ועוד נשוב לשם ובקרוב".
השיחה התגלגלה כך שסיפרתי לדני החובש על עשרת המכות בהן לקה מלון חיים ובפרט על מכת הכינים. שאלתי בנוסח הכה את המומחה.
"מאנדבושקעס" פסק ותיכף ידעתי שהוא אשכנזי ...
"יש לזה פתרונות, ראשית תתגלחו שם למטה" פסק ואני חשתי צורך לגרד.
"מה תתגלחו, זה לא אני, זה חברים שלי מלהקת גולני" העללתי עליהם בצדק מסוים וכמובן בצחוק.
"טוב שלא חטפתם סיפליס או זיבה" אמר ומחשבותי הפליגו לזיווה של אברהם גורביץ' הוא אבם שלנו ...
אבל פאר דיבר על זיבה ההיא ש"חגגה" בהיאחזות ממנה נשלף וכיצד זה הוחלף שמה מנח"ל ים לנח"ל גונוריאה ...
תחושת הזיבה תפסה את מקומה של תחושת העזיבה וניכר עליו שהוא מעודד.
ההבטחה שנשוב לשם הרגיעה אותו כמו גם חיי הלילה בחדר החזרות שלנו.
עכשיו עברתי נושא והתעניינתי בחוטים הוורדרדים המשתלשלים מאפו. הוא ניאות להודות.
"יש ואני סובל מדי פעם מדימומים בלתי נשלטים" סיפר כממתיק סוד.
"אף על פי כן אתה מסתדר עם האף, איך אתה מטפל בזה" התעניינתי.
"כשהייתי חובש בנח"ל ים הייתה לי גישה לארון הטמפונים במרפאה" המתיק עוד סוד.
בן שיחי נתגלה בור סוד ... כזה שאינו מאבד אף טיפה. של דם ...
"טמפונים, מה זה טמפונים" שאל הקיבוצניק התמים (אני) "מה זה עושה".
"הבנות משתמשות בזה פעם בחודש. לצערי אני משתמש הרבה יותר".
"משתמש כבד" צחקתי.
"סליחה, אני צריך להחליף" התנצל, שלף מן הנחיר התורן טמפון מלא דם, אחר כך הרים ראשו לשמיים, לא לתפילה, ושלף מכיסו אחד חדש.
כצרכן מנוסה ועוד יותר כחובש קרבי ניכר היה שהחדירה הייתה חלקה.
מאד התפעלתי וביקשתי במחילה אחד או שניים מהקטנים האלה. לא סיפרתי לו שיש לי חברה בקיבוץ ...
עם קשר ובלי קשר הוכחתי שגם לי יש חוטים ובמיוחד קשרים.
דאגתי שיוכל להיכנס עם הרכב היפה של אמא שלו לחניון הלא גדול של מפקדת הפיקוד ביפו. יכולתי לעשות שהש.ג. יצדיע לו אבל וויתרתי ...
מן המחווה הזו נהנו בעיקר גידי גוב, ענת מיבר וחיה פיק.
אני המשכתי לנסוע למלון חיים בטרמפים ובאוטובוס קוו 10 ביחד עם יובל דורי, איציק בן מלך והחדשים צבי בומס וראובן גבירץ.

היו לנו המון חוויות בלהקת הנח"ל וכבר לא ניפגש כולם כפי שחלמתי.

בינתיים מצאתי מייל שכתב לי דני בתאריך 23 במרץ 2015 בשעה 02:30, מאת Danny Peer <peerdanny@gmail.com>:

שמעון שלום.

הפתעה גדולה, כייף גדול. זה אכן המייל שלי.
ראיתי את האתר שלך, נפלא.
אשמח להיות בקשר. להתראות. דני פאר

התכתבנו עוד קצת עד שהחילותי לעקוב אחר ציוציו בטוויטר.

דני, שמחתי להכירך ולחדש קשר. באשר "להתראות", ייקח זמן, התחילו בלעדי ...

זאת יש לזכור, בלהקת הנחז"ל אליה התקבלת תמצא שיש כבר אקורדיוניסטים וקלידנים, חובש אין שם ...

שמעון וייצמן מחבר "להקת הנח"ל ורומנים אחרים" "מלון חיים בסיס לרומן".